פסק-דין בתיק תא"ק 28019-08-10

1.     בתיק זה הגיש התובע כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד שלושה נתבעים. הנתבע 1 (להלן: "החייב"), הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") והנתבע 3 (להלן: "חלא"). החייב ניהל אצל התובע שני חשבונות עובר ושב: חשבון אחד מספר 240183 וחשבון נוסף 240204 (להלן יקרא החשבון השני: "החשבון"). חלא חתם ביחד עם החייב כערב לחשבון. ביום 7.2.08 החייב לקח הלוואה מהבנק בסך 180,000 ש"ח והנתבע וחלא חתמו כערבים יחד עם החייב לסילוק ההלוואה לפי תנאי ההסכם בהלוואה. חובם של חלא והנתבע בקשר עם ההלוואה עמד על סך של 154,465 ש"ח נכון ליום 9.8.2010.

2.     הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן וקיבל רשות להתגונן בשאלה אחת בלבד והיא שאלת זקיפת הכספים שגבה הבנק מחלא. אין מחלוקת כי הבנק גבה מחלא במסגרת הסדר פשרה סכום של 269,380 ש"ח. חלא היה ערב ביחד עם החייב לחשבון וכן היה ערב ביחד עם הנתבע לסילוק ההלוואה. את הסכום שקיבל הבנק מחלא פיצל הבנק כך, שסך של 173,126 ש"ח כיסה את החוב בגין החשבון, וסך של 96,253 ש"ח הופחת מההלוואה לה ערב הנתבע. יש לציין עוד כי סכום של 11,500 ש"ח קוזז מחשבונו של הנתבע ולכן נכון ליום 14.9.2011 עמדה יתרת ההלוואה, אשר הבנק תובע מהנתבע על סך של 49,790 ש"ח וביום 14.9.11 סכום נוסף של 3,691 ש"ח קוזז מחשבון הנתבע כך שנכון ליום 23.2.12 נותרה יתרת ההלוואה על סך של 47,787 ש"ח.

3.     טענת הנתבע עליה ניתנה לו רשות להגן היא כי היה על הבנק לזקוף את מלוא הסכום של 269,380 ש"ח ששילם חלא ראשית על חשבון ההלוואה ובכך לראות את ההלוואה ככזו שנפרעה, ואת היתרה להעביר לחשבון העו"ש של החייב. לטענת הנתבע סוכם בינו לבין חלא כי חלא יקח הלוואה אחרת ויחזיר לבנק את ההלוואה המקורית, ובכך ישוחרר מערבותו ולכן כך היה על הבנק לנהוג. בגין טענה זו של סדר זקיפת הכספים בחשבון ובהלוואה ניתנה לנתבע רשות להתגונן.

4.     התובע הגיש תצהיר של מר שלמה לבנה, אשר משמש כפקיד גבייה בבנק. על פי התצהיר, ביום 24.10.2010 נחתם הסדר חוב בין הבנק לבין חלא לפיו שילם חלא סך של 299,380 ש"ח לסיום ערבויותיו. התשלום בוצע באמצעות הפקדה לחשבון 240205 (ראו סעיף 3 להסדר אשר צורף כנספח 1 לתצהיר). הוסכם בין הצדדים כי פרעון הסכום יהווה סילוק סופי ומוחלט של סכום החוב אשר חלא חב לבנק. אין מחלוקת כי חלא אכן שילם את הסכום כאמור לבנק ביום 28.11.2010.

5.     על פי תצהיר נציג הבנק, נכון למועד התשלום, עמדה יתרת החוב בחשבון לו ערב חלא על סך של 173,126 ש"ח. לאחר כיסוי החוב בחשבון הועברה היתרה בסך של 96,253 ש"ח ליתרת ההלוואה, לה ערבו הנתבע וחלא. יש לציין כי במסגרת ההסדר לא ניתנה על ידי חלא כל הנחייה בכתב לבנק כיצד יש לזקוף את הסכומים ששילם. נציג הבנק נחקר על תצהירו במועד ההוכחות. 

6.     כאשר נשאל המצהיר מטעם הבנק מדוע החליט הבנק לזקוף את הכספים של חלא בתחילה דווקא לחשבון העו"ש ולא לחשבון ההלוואה, ורק את היתרה לחשבון ההלוואה, ענה: "היה שיקול שחלא היה חייב כסף בהלוואה ובעו"ש והחלטתנו לסגור את הכסף קודם לכיסוי העו"ש ואחר כך לכיסוי החוב שהוא ערב. הסיבה, שלא פטרנו את הערב השני. זה שחלא שילם זה לא אומר שצריך לפטור את הערב השני. חלא שילם את הכסף להלוואה מתוך התקבולים האלה". (עמ' 5 שורות 10-13). ועוד אמר העד מטעם הבנק: "הבנק לא אדיש, הוא עושה את השיקולים שלו על פי חוק ומה מותר לו ומה הוא רוצה להשיג ועל פי זה הוא נוהג. עלפי המסמכים שנחתמו בתחילת הדרך לפני מתן האשראים" (עמ' 5 שורות 4-5).

7.     הנתבע הגיש תצהיר מטעמו ונחקר עליו במועד ההוכחות. הצדדים סיכמו בעל פה בתום דיוןם ההוכחות.

8.     ב"כ התובע בסיכומיו מציין כי מדובר בחשבון אחד שהחוב בו מורכב משני ראשים: האחד לעו"ש והאחר להלוואה, ולא בשני חשבונות נפרדים.

סיכומי התובע

9.      התובע בסיכומיו הפנה לסעיף 20 לכתב ההתחייבות שעליו חתומים הנתבע וחלא אשר קובע את סדר הזקיפה בסעיף קטן ד' של הסכומים שיגיעו ובו הוא קובע, אמנם שראשית יזקפו הסכומים לסילוק הוצאות בקשר עם הגבייה, לאחר מכן סילוק כל סכומי ההלוואה, שאינם מחיר קרן, שיגיעו עקב הצמדה וריבית, ולאחר מכן לסילוק קרן ההלוואה. אך בסיפאת הסעיף נכתב " או בכל סדר זקיפה שיקבע על ידי הבנק.". עוד הוא מפנה לסעיפים 49 ו- 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 ובמיוחד לסעיף 50 הקובע: " סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן.", וטוען כי הבנק זכאי לזקוף את הכסף כפי שהוא מוצא לנכון.

10.            יחד עם זאת הוא טוען כי יש הסבר כלכלי וסיבה לכך שהזקיפה נעשתה כפי שנעשתה. לטענתו, החוב לתובע היה מורכב משניים: לחלק ממנו היו שני ערבים - שזו ההלוואה, ולחלק ממנו היה רק ערב אחד - שזה החשבון עו"ש, לכן הבנק העדיף לכסות את החוב שבו הבנק חשוף יותר, דהיינו יש לו רק ערב אחד ולהשאיר פתוח את החלק שבו יש שני ערבים, דהיינו שהיה לו ממי להיפרע.

סיכומי הנתבע

11.             הנתבע טען בסיכומיו כי על הבנק חלה חובה מוגברת וגם חובת נאמנות, חובת אמון וזהירות לא רק כלפי הלקוחות שלהם אלא גם כלפי ערבים וכל מי שמושפע מהחלטה כזו של הבנק.

12.            עוד טען הנתבע כי הבנק התרשל ולא קיים את חובות האמון והזהירות בכך שהוא החליט לזקוף את הכסף של חלא לפי ראות עיניו ולא לפי האינטרסים של הערב. ב"כ הנתבע אומנם מסכים כי לו היה חלא קובע את סדר הזקיפה כי אז  לא היה לנתבע פתחון פה, אולם מי שלא קבע חלא את סדר הזקיפה, הרי שמן הראוי היה כי שהבנק יזקוף כך שהנתבע לא יהיה חייב. עוד טען הנתבע כי הבנק לא פעל בזריזות הנדרשת ולא דאג לגבות סכומים נוספים אשר הייתה אפשרות לגבות אותם באמצעות מכירת הרכוש ולכן יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

13.            מבחינה עובדתית אין מחלוקת בין הצדדים כי נלקחה הלוואה ונותרה יתרת חוב כמתואר בכתב התביעה. עוד אין מחלוקת על כך שחלא שילם את הסכום וכי הבנק השתמש בסכום לכיסוי מלוא החוב בחשבון העו"ש ורק חלק מן הסכום לכיסוי חוב ההלוואה. הצדדים חלוקים בשאלה האם הייתה לבנק הזכות להחליט כיצד לזקוף את הסכום ששולם בין חשבון העו"ש לבין ההלוואה או שהיה עליו לזקוף את הסכומים כך שיפטור את הנתבע מן ההלוואה ורק היתרה יזקוף לחשבון העובר ושב.

14.            טענתו העיקרית של הנתבע כי חלא התחייב לכך ודרש זאת מן הבנק, לא הוכחה כלל וחלא לא בא להעיד בעניין זה. לעומת זאת נציג הבנק הוכיח כי בהסדר עם חלא לא נקבע כל סדר זקיפה של הסכומים ומעדותו עולה כי גם בעל פה לא התבקשה זקיפה אחרת מזו שבוצעה ולכן הבנק נהג לפי הבנתו והאינטרסים הכלכליים שלו.